ערר של המדינה על החלטת בימ"ש מחוזי לשחרר את המשיב בתנאי ערבות

1.        ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי לשחרר המשיב בתנאי ערובה.

           בכתב האישום המתוקן מואשם המשיב בעבירות חבלה בכוונה מחמירה, מעשה מגונה, הדחה בעדות והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות. וזוהי תמצית המיוחס לו בכתב האישום.

           ב-30.9.07 בשעות הצהריים באה המתלוננת, שהיתה מיודדת עם המשיב לביתו, ושהתה שם מספר שעות. בשלב מסויים היא ניגשה למטבח דירתו להכין קפה. הוא הלך בעקבותיה, החל לחבקה ולנשקה. היא סירבה, אך הוא חזר שוב על מעשיו. כשביקשה ממנו פעם נוספת כי יחדל, התרגז המשיב, נטל את הקומקום ובו מים רותחים, צעק לעברה "אם את לא איתי אז את לא עם אף אחד", והתיז עליה את המים הרותחים. כתוצאה מכך נגרמו לה כוויות מדרגה ראשונה ושניה בפניה, בצוארה ובשדיה.

           בעקבות תלונת המתלוננת נעצר המשיב, הוגש נגדו כתב אישום ונתבקש מעצרו עד לתום ההליכים. יומיים לפני הדיון בבקשה התקשר המשיב ממקום מעצרו אל המתלוננת, ביקש כי תבוא לדיון והבטיח כי יפצה אותה על נזקיה. למחרת שב וטילפן אליה, ביקש כי תיגש למשטרה ותאמר להם "משהו אחר" כדי שלא ילך לכלא. הוא שב והבטיח לה כי ישלם את הוצאותיה.

2.        המדינה ביקשה את בית המשפט קמא לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. באת כוח המשיב טענה, כי חומר החקירה אינו עולה כדי ראיות לכאורה ברמה הנדרשת. עיקר טענותיה התמקדו בסתירות שנמצאו לה בין שתי הודעותיה של המתלוננת, בהימנעות החוקרים מבדיקת נתונים שונים שעלו בגירסתו המכחישה של המשיב, ובפגיעות שונות בידיו ובפניו של המשיב שתמכו לטענתה דווקא בגירסתו לפיה הוא זה שהותקף על ידי המתלוננת, היא זו שניסתה להתיז עליו את המים הרותחים שבקומקום וכי כוויותיה שלה נגרמו מבלימת הקומקום על ידו.

           בהחלטה ארוכה ומפורטת מנתח בית המשפט קמא (כבוד השופטת נ' מוניץ) את חומר החקירה כולו - על היש ועל האין שבו. השופטת בוחנת בקפידה זו מול זו את גירסאות המשיב והמתלוננת - באימרותיהם השונות שבחומר החקירה - ובסופו של הליך הבחינה נקבע כי:

"במצב הראיות כפי שמשתקף מתיק החקירה, הראיות הינן מאוזנות. בפנינו גירסת המתלוננת מול גירסת המשיב. ברור כי בשלב זה אין אנו בוחנים את מהימנותן של הראיות ולכן מצב הראיות הינו שקול.

מאחר וקבענו שאין בתיק תשתית ראייתית לכאורית המבססת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המתנהלים נגדו ויש לשחררו, יש לבחון חלופת מעצר לאור מסוכנותו".

           בעקבות כך הוצעה חלופת מעצר על דרך מעצר בית בבית בנו של המשיב. בית המשפט מצאה מתאימה, והחליט על שחרור המשיב לאותה החלופה. יצויין ,כי בית המשפט לא הורה על עריכת תסקיר מעצר.

3.        העוררת טוענת כי טעה בית המשפט קמא בתוצאת מסקנתו לעניין הראיות הלכאוריות. משנמצא כי גירסת המתלוננת כשלעצמה עולה כדי ראיות לכאורה להוכחת המיוחס למשיב - אין תוקפה של לכאוריות זו של הראיות מתבטלת או מתכרסמת מעצם כך שלמולה קיימת בחומר החקירה גירסתו המכחישה של המשיב.

           מעצם הקביעה כי "הראיות (לכאורה) הינן מאוזנות" וכי "מצב הראיות הינו שקול", התבקשה המסקנה כי חומר החקירה עולה כדי ראיות לכאורה. בחינת המהימנות וקביעת ממצאי העובדה בין הגרסאות החלוקות יבוא זמנה בעת בירור ההליכים ושמיעת הראיות לגופן.

           מעבר לכך העוררת מוסיפה וטוענת כי בחינת חומר החקירה במלואו - כבר בשלב ראשוני זה של בדיקת התוקף הלכאורי - מובילה דווקא למסקנה כי גירסת המתלוננת היא זו שמתחזקת מתוך ממצאים נוספים בחומר החקירה, מתוך מיקום הכוויות הקשות בגופה של המתלוננת וריבויין, ומתוך חוסר ההסתברות של פרטים שונים שבגירסת המשיב.

           לטענת העוררת, מסוכנותו של המשיב הנלמדת מהמיוחס לו בכתב האישום הינה ברמה כזו שלא תסכון לו חלופה שאינה מעצר של ממש. לאותה המסוכנות מתווסף עברו המכביד של המשיב בפלילים ובו הרשעות רבות, ובהן בעבירות אלימות. הוא נדון בעבר לתקופות מאסר, אחרונה שבהן בת שלוש שנים.

           באת כוח המשיב תומכת יתדותיה בהנמקות בית המשפט קמא ובממצאיו. לטענתה, דווקא גירסת המשיב היא זו הנתמכת במכלול חומרי החקירה יותר מגירסתה של המתלוננת.

4.        עוד טרם חקיקת "חוק המעצרים" נפסק מפי השופט מ' שמגר (כתארו אז) כי:

"כמקובל על בית משפט זה, אין הוא מתייחס ואין הוא יכול להתייחס בשלב זה של הדיון למהימנותם של העדים. כל המובא בפני בית המשפט הוא בכתובים. בית המשפט אינו שומע עדויותיהם של הנוגעים בדבר, וממילא גם לא נערכת כל חקירה נגדית אשר יכולה להעביר אמירותיהם של העדים במבחן הביקורת הצולבת, ומכאן הכלל האמור שאיננו מכריעים בשלב זה באמינות הטענות" (ב"ש 322/80 מדינת ישראל נ' אוחנה, פ"ד לה(1) 359, 362).

           עם זאת:

"למרות שבית המשפט איננו מתייחס (בשלב זה - י"א) לאמינותם של עדים, הרי יבחן בין היתר אם אין סתירות או פירצות הגלויות על פניהן, או אם אין ליקויים בסיסיים בהצגת הדברים ובהגיונם שיש בהם כדי להפחית באופן מהותי ממשקלם הלכאורי של הראיות, גם אם לא מתייחסים לאמינותו של עד זה או אחר".

           לאחר חקיקת "חוק המעצרים" (בתשנ"ו), נבחנו הדברים בהרחבה בבש"פ 8087/97 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148, ונפסק מפי הנשיא א' ברק: